<h1>סמ"ק מצוריך סימן צ"ו</h1>
<h2>דף טו:</h2>
אחרי שנקבר המת בבית הקברות יחלוץ מנעליו אכן בפרי"ש אין נוהגין לחלוץ מנעליהן בבית הקברות עד שיהיו בביתם מפני האומות שלא ירגישו בדבר, ואחרי כן יתעטף ראשו וילך לוא). א) ועתה נוהגין העולם כשבאין מבית הקברות הולכין לבית הכנסת עם האבל יש סמך מההיא דפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס דאיתא התם (פרק י"ז) ז' שערים היו במקדש שער חתנים כשהחתן קדש את אשתו היו הקהל מוליכין אותו לאותו שער והיו אומרין מי ששיכן שכינתו בבית הזה הוא יברך את החתן ואת הכלה בבנים ובעושר שער האבילים כי כן היו עושין לכל האבילים כשבאין מבית הקברות היו מוליכין אותם אל שער האבילים ואומרים מי ששיכן שכינתו בבית הזה הוא ינחם אותך ומיום שחרב בית המקדש נהגו העם לעשות כן בבית הכנסת, עכ"ל בפרק כהן גדול.
<h2>דף יט.</h2>
דיני הרגלים. כל הדינין שאמרנו שאין בהן רגל אבל אם עשה אבלותו אפילו יום אחד או שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת ז' וסמוך לחשיכה בערב יום טוב מותר לרחוץ וכל שכן אם עשה אבילותו כבר ג' ימים או ד'א), אם יש ז' ימים קודם הרגל אז בטלה ממנו גזירת ל', ומותר להסתפר ערב הרגל ואפילו בערב שבת שהוא ערב הרגל אם השבת יום ח' לאבלו ומותר להסתפר בערב שבת שחרית שהוא שביעי ולא הוזכר ערב דווקא אלא בתוך ז' כדאמרינן התם [י"ט ע"ב] הכל מודים [שאם חל] (ש)ג' שלו [להיות ערב הרגל ש]אסור ברחיצה עד הערבב), והני מילי בשאר מתים אבל באביו ואמו אין הרגל מפסיק אלא ימתין עד שיגערו בו חביריו לגלח שערו וזקנו, אבל [אם] עברו הל' יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חביריו, ושיעור גערה ל' יום אחר ל', ובשאר מתים היכא דאיכא ז' ימים לפני הרגל דבטלה הימנו גזירת ל' אע"ג דלא התירו לו לגלח כי אם בשביל הרגל אפילו הכי אם לא גילח ערב הרגל יגלח אחר הרגל ואין צריך להמתין עד ל'ג), והלכה דראש השנה ויום הכפורים כרגלים ואם מת לו מת ערב ראש השנה [ערב ראש השנה] וראש השנה עולין לו לי"ד וז' ימים ימנה עד יום כפור יום כפור יעלה לו לשבת רבעיתד), ואם מת לו מת ערב יום כפור יסתפר ערב סוכות דבטלה הימנו גזירת ל' ואם מת ערב סוכות יום לפני החג והחג ושמיני עצרת עולין לו לכ"א ימים, וכן עצרת דהיינו שבועות ויום [אחד] לפניו [או] פסח ויום אחד לפניו עולין לו לי"דה). ובכולן אין קורעין היכא דמת לו מת בחול המועד, אכן רש"י קרעו), וקובר מתו ברגל רגל עולה לו למניין ל' שהרי נוהג בו דין ל' שאינו מגלח ומכבס וכגון שיש ימים לבא במועד אחר שנקבר המת ימעט מן הל' לאחר הרגל ולא יעלה לו שמיני עצרת רק ליום אחד ואחר הרגל ימנה ז' ימי אבילות כי לא נהג דין אבלות כלל, רק לא יהיה חמורו ועבדיו ושפחותיו עושין מלאכתו בביתו כי אם בצנעהז), ואין צריכין רבים לנחמו שכבר נתעסקו בו ברגל, והלכה דאין מברין במועד וגם לאחר המועד לא הואיל ונדחה מיום ראשון וכן בשבתח). ובמסכת שמחות יש דאין עושין הבראה לנשים ובתלמוד ליתא וצ"ע בס"גט). א) וזהו לפי' ריב"א שפי' הא דאמר הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב אותו ערב אינו ר"ל לילה ממש דאם כן היה לו לומר עד כל הלילה אלא ר"ל עד סמוך לחשיכה מבעוד יום אלמא סמוך לחשיכה מותר והוא הדין יום אחד או שעה אחת כדפ' ואע"ג דתלמודא קאמר שלישי היינו לרבנן דבעו ג' ימים קודם הרגל לבטל גזירת ז' אבל לדידן דקיימא לן כאבא שאול כך ל' יום יום אחד או שעה אחת כמו ג' ימים לרבנן, ואע"ג דקאמר תלמודא הכל מודים שאם חל יום ג' שלו כו' משמע דהא נמי קאי אליבא דאבא שאול לאו משום היתרא דסמוך לחשיכה דהא לאבא שאול כך ל' יום כמו ג' כדפ' אלא משום איסור דעד הערב נקט הכל מודים ואפילו לאבא שאול דמקיל מודה דאפילו יום ג' אסור ברחיצה כל היום עד הערב וזהו סמוך לחשיכה צריך עיון, כך יש לומר לפי שיטת ריב"א וגם יש ראייה מיוסף הכהן, על פי[רוש] ריב"א קשיא ממה נפשך אי מקצת היום ככולו [אפי' חצי יום נמי ואי מקצת אינו ככולו גם סמוך לחשיכה אסור עד הלילה]. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל ג' שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב יש מפרשים ופוסקים מכאן דאע"ג דק"ל יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזירת ז' וכל שכן ב' או ג' מכל מקום נוהג כל דין ז' כל ערב יום טוב עד שיכנס הרגל דהיינו ודאי לילה דאע"ג דאמרינן בעלמא מקצת היום ככולו מכל מקום לגבי האי מלתא לא אמרינן מדקאמרינן כשחל ג' שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב דהיינו לילה ממש אע"ג דג' לפני הרגל בטלה הימנו גזירת ז' אפילו לרבנן א"ה אסור בכל יום עד הרגל עד הלילה ולאו דווקא ג' דהוא הדין דאם ששי שלו בערב הרגל דאסור כל היום של ערב יום טוב עד הלילה והאי דנקט ג' משום דג' ימים סגי לבטל גזירת ז' אפילו לרבנן, וכי תאמר כיון דעד הערב היינו לילה שהוא יום טוב מאי קאמר עד הערב דמשמע שאז רחיצה מותרת והלא היא אסורה ביום טוב [וי"ל דמשכחת לה ברחיצת פניו ידיו ורגליו דשרי אליבא דב"ה ביו"ט], וכן משמע ברב אלפס, מיהו ר"י פי' דערב ר"ל מבעוד יום סמוך לחשיכה כדאיתא בפנים ובהגה"ה והשתא מתוקמא שפיר, ורחיצה ר"ל כל גופו כשאר רחיצה בעלמא, ובאשכנז נהגו להתיר לרחוץ מבעוד יום סמוך לחשיכה ביום שלישי דווקא, לשון ס"ק. ב) בשם רבינו משה אם חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה [ממנו] גזירת ל' ומותר לו לגלח תוך המועד שהרי אנוס שאי איפשר לו לגלח בשבת וזהו כתנא ברא שסובר כאבא שאול לפיכך מתירין בגילוח, עכ"ל ס"ג ואלפסי. ג) בשם ר"י מקורביל, כשחל רגל באמצע ל' יום של אבלות שהיה אסור לספר ערב יום טוב עד הערב, עכ"ל. ד) יש מפרשים זה לעניין שמועה רחוקה ועוד לעניין שבין כסא לעשור ישב במקומו כדין שבת שלישית, עכ"ל, ויסתפר ערב הכפור, לשון ס"ק. ה) אמרינן פרק אילו מגלחין (דף כ"ד) יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד ימים, ומקשים העולם מה לי מניינא די"ד תיפוק ליה כיון דהוי יום אחד לפני ראש השנה אם כן הוי ז' ימים קודם כפור ואם כן בטלה ממנו גזירת ל' דהא ראש השנה ויום הכפורים כרגלים ומתרץ מכל מקום נפקא מינה במינינו די"ד לעניין לישב במקומו דקיימא לן דאינו יושב במקומו עד שבת שלישי לת"ק או שבועה רביעית לר' יהודה כעין שיטה זו פ' בפנים, ויש מפרשים לעניין שמועה רחוקה, וכל זה דוחק דאם כן לא הוי דומיא דהא דקאמר בשמעתא יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו עולין לכ"א יום והא הכא ודאי לעניין לישב במקומו לא אתי מנינא דאם כ(א)ן מאי איריא כ"א יום בי"ד יום סגי, לכך נראה למהר"ף נ"ע דלעולם הא דקאמר יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד לעניין ל' קאמר וכי תימא תיפוק לי דבטלה ממנו גזירת ל' משום דהוי ז' ימים קודם [יום] כפור יש לומר הא דקאמר ז' ימים קודם הרגל בטל ממנו גזירת ל' הני מילי היכא דנהג אבלות ז' אבל זה שלא נהג אבלות ז' קודם יום כפור דהא בטלה המנו גזירת ז' ביום אחד לפני ר"ה א"כ לא בטלה הימנו גזירת ל' אע"פ דהוי קודם יום כפור, וכן משמע לישנא דקאמר כשם שמצות ל' מבטלת גזירת ז' כן מצות ז' מבטלת גזירת ל' מצות ז' משמע שנוהג אבלות ז' וגם דומיא דשלושה דמשמע שנהג אבלות ג' לדברי המשנה ולמסקנא נראה ביום אחד ובשעה אחת נראה צ"ע ברב אלפס (מו"ק פ"ג) ובמיימון (פרק י') ובס"ג. ולפי זה מת לו מת יום אחד לפני ראש השנה אסור לגלח עד ב' ימים אחר יום כפור כיצד יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה י"ד וז' ימים שבין ראש השנה ליום כפור הרי כ"א ויום כפור ז' הרי כ"ח וב' ימים אחרי כן הרי ל', וכן כשמת לו מת קודם כפור אסור לגלח עד אחר החג אפילו מת ז' ימים קודם החג כיון שלא נהג אבלות ז' ימים קודם יום כפור מיהו יום כפור עולה לז' והחג ז' ושמיני עצרת ז' ומשלים ל' בין הכל, ומהר"ם פי' להקל ומורי הר"י בן הר"י והרבה גדולים נוהגים כמו שפירשתי בפנים ופי' בפנים גבי אבלות אביו ואמו דקיימא לן עד שיגערו בו חביריו ואין הרגל מפסיקו כדאמרינן בירושלמי דכל דבר שאינו משום ל' אין הרגל מפסיקו ועתה פי' בפנים דמכל מקום אם לא עברו ל' יום הראשונים קודם הרגל מותר לספר ערב הרגל היינו טעמא דאמר בירושלמי דשיעור גערה ל' יום אחר ל' הילכך מפסיקו כל דבר שהוא משום ל' הלכתא הרגל מפסיקו, ונראה דאפילו אם חל יום ל' מל' הראשונים ערב הרגל מותר לספר ערב הרגל כיון דמקצת היום ככולו אם כן אותו היום דל' הראשונות מקצתו דל' (שנהיה) [שניים] והוי כמו ז' יום דשאר מתים דאבלות דאבא שאול דחל ערב הרגל ומבטל גזירת ל' משום דמקצתו יש לו דין מן הל' אע"ג דבעינן ז' בשאר מתים היינו משום דעד יום ז' ליכא דין מל' כי אם דין אבלות אבל באביו ואמו ביום ל' כבר עברו ל' הראשונות שהרי בשאר מתים מותר לספר בו ביום דמקצת היום ככולו אם כן יום ל' עצמו דראשונים יש לו דין דל' שניים משום גערה דגבי אביו ואמו הילכך כך לי יום ל' של הראשונים לגבי ל' שניים דאביו ואמו של גערה כמו ז' לגבי ל' יום דשאר מתים הילכך גבי אביו ואמו נמי כשחל ל' הראשונים בערב הרגל מותר לספר בו ביום ונפקא מינה דגערה מהניא ביום ל' אע"ג דלא מהניא תוך ל', פי' בהג"ה דיום ל' הראשונים לעניין אביו ואמו מקצתו יש לו דין ל' שניים ולא לעניין לפחות מן המנין אלא לעניין הרגל כדאיתא בפנים ובהג"ה אי נמי לגבי אם יגערו בו ביום ל' דמהניא כמו אחריהן (הרגל) בלא רגל דכוותיה הוי יום ז' לאבא שאול, וקיימא לן מקצת היום ככולו בין לעניין ז' דאבלות בין לעניין ל' יום ומיהו בעינן קצת היום עד הלילה מיהו אע"ג דמקצת היום ככולו לעניין תספורת וגיהוץ מכל מקום לעניין שמועה רחוקה אלא עד אחר ל' יום ולא ביום ל' עצמו, עכ"ל ס"ק. ו) והאידנא נהוג עלמא לעשות ארון בחול המועד שלא עם המת ואפילו בתחילה, עכ"ל תו' (מו"ק דף ח'). ז) בבית אחר ואע"פ שבאבל אחר אסור מכל מקום שני הכא שכבר עולה לו הרגל למנין ל' ומועיל גם לעניין ז' ימי אבלות לעניין זה שאם עברו ג' ימים מן הרגל אחר הקבורה מותרת מלאכתו לעשות על ידי אחרים כל ימי אבלות, עד כאן לשון ס"ק. ח) אין מספידין את המת בחנוכה ופורים וראשי חדשים אבל נוהגים בהם כל דין אבלות, גרסינן בירושלמי במועד קטן (פרק ג' הלכה ט') ר' קרוספדי נפטר במועד ועשו עליו הבראה והיו סבורים שמדעת ר' אמי עשו כן ולבסוף נודע שלא היה מדעתו אבל בחנוכה ובראש חדש משמע שלדברי הכל מברין, לס"ג. [ותו גרס התם ר' פלוני דמת בראש חדש משמע שאין לעשות הבראה לא בחול המועד ולא בראש חדש, לשון תשב"ץ (סי' תל"א). ט) במסכת שמחות שנינו (פרק י"א) מברין על האיש ואין מברין על האשה ר' יהודה אומר יש לה בנים קטנים מברין עמהם, לס"ג. אין מברין בלילה, לשון תו'. במסכת שמחות תנן אין מברין על האשה, פסק ר"י דפנויה ודאי אין מברין משום יחוד והר"ם מולנדר"ש פסק דאם יש לה בעל כל שכן דאין צריך להברות שהרי כל אכילתה משל אחרים, עכ"ל.
<h2>דף כ.</h2>
דין שמועה קרובה או רחוקה. שמועה קרובה תוך ל' יום ויום ל' בכלל וצריך לקרוע ונוהג הבראה וכל דין ז' ול', ובאדם שאינו בעיר אפילו נפטר מתו ז' ימים לפני הרגל והוא לא שמע עד אחר הרגל נוהג ז' ול', שמועה רחוקה לאחר ל'א) אין צריך קריעה אכן באביו ובאמו מצריך רבינו תם קריעה ואין ההלכה מתישבת לדבריו וצ"עב). שמע שמועה קרובה בשבת שבת עולה ליום אחד ולמחר קורע ונוהג ששה ימי אבילותג), שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה וכן מי ששמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה בטלה ממנו גזירת ז' ול' ואין צריך לקרועד). א) ואינה נוהג אלא יום אחד, לס"ג. ב) פסקו הגאונים בשמועה רחוקה כרב דאמר אינו קורע וכן מוכח בפסחים פרק קמא (דף ד') שלא מצינו שקרע בשמועה רחוקה אפילו על אביו ועל אמו, אמנם בירושלמי (פרק ג' ה"ה) גרסינן [ר' מנא] אומר יש קריעה בלא איבול שהרי על אביו ואמו קורע אפילו לאחר כמה ימים, לשון ס"ג. [וי"מ דקורע והולך י"ב חודש, לשון מו"ק פרק בתרא]. ג) והוי ליה יום ששי כיום ז' מאבלו ויקום מאבלו בשחר ולא ינהג אפילו דברים שבצנעה (כשבת) [בשבת] כלל, ומיהו בתוס' ר' יחיאל ב"ר יוסף פי' דשבת אינה בתחילה מן המניין ואם כן יתחיל למנות מיום א' והוי שבת יום ז' וינהג דברים שבצנעה במקצת היום, לשון ס"ק. ד) ואינה נוהגת אלא יום אחד, כך פסק בה"ג. [ועוד פסק והלכתא יום ל' בחול כיום שלפניו דמי יום ל' בשבת כיום שלאחריו דמי וכן אמר יק"א בירושלמי (מו"ק פרק ג' ה"ה), לשון ס"ג]. [מכאן משמע קצת דאין צריך לקרוע בחול המועד אפילו ביום הקבורה דהא יום שמועה קרובה כיום קבורה ואפילו הכי קאמר בפנים דאינו קורע משמע דאינו קורע כלל גם כן. וצ"ע בס"ג]. [אבל הבא מחוץ אין לו לחלוץ עד שיגיע לביתו, עכ"ל].
<h2>דף כ:</h2>
ואילו הן המתים שמתאבלין עליהן לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו בין מן האב בין מן האם לבנו לבתו ולאשתו וכן האשה על בעלה, ואם פירש מן הציבור אין מתאבלין עליהן, ועל הרוגי בית דין אין מתאבליןא), וזה הכלל כל שמתאבל עליו מתאבלין עליהן ועל השניים אין מתאבלים רק (מפני) [בפני] המתאבלין כגון חמותו וחמיו ואבי אביו ואבי אמו ואם אביו ואם אמו בן בנו בן בתו בת בתו בן ובת אחיו בן ובת אחותו, ועל כלתו אין מתאבל ואפילו בפני בנו כללב). א) אבל הרוגי מלכות מתאבלין בין על ידי דין שלהן בין בקדוש השם מתאבלין וכן משמע במסכת שמחות (פ"ב). [ואומר ר"י מקורביל שאם היה יודע בודאי שאחותו קדושה היה נוהג דין אבלות אעפ"י שזה נקרא הרוגי מלכות. כשנפטר חמיו ה"ר יחיאל נ"ע הצריך לבנותיו לקרוע עד הבשר, והיה מצריך לקרוע על תלמיד חכם עד הבשר לכל אדם, עד כאן לשונו]. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר פי' כל דבר אבילות, לס"ק. [שנינו במסכת שמחות (שם) הרוגי מלכות שאין מניחין אותם ליקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולמנות ז' ושלושים משנתיאשו לשאל למלך לקבר אע"פ שלא נתיאשו לגנוב אותם, עוד שנינו שם מי שנטבע בים או מי שאכלוהו חיה רעה משנתיאשו לבקשו מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצאו רובו וראשו או נתייאשו מלבקש, לשון ס"ג. ב) בפרק בתרא דמועד קטן אומר שם דאמימר מת בן בנו וקרע עליו שלא בפני בנו וכשבא בנו חזר וקרע עליו מיושב ונזכר שטעה לקרוע מיושב וקרע מעומד. עוד מסיק שם שאשתו נשואה אע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה אלא על אביה ואמה, לשון ס"ג. תוס', אע"ג שהקילו באבלות מכמה עניינים מותר להתיחד עמה, עכ"ל. ויש לו להתאבל על חמיו ועל חמותו בכל דיני אבלות בפני אשתו ובקורבה דידיה מתאבלת ז' ול', ואינו יכול לכופה להיות כוחלת ופוקסת שבאשתו אלא מתאבלת על אביה ועל אמה, אבל על שאר קרוביה אינו צריך להתאבל אפילו בפניה ואינו יכול לכופה להיות כוחלת ופוקסת אבל מוזגת לו כוס דיין במים ומצעת לו המטה אפילו לפרוש לו סדין על מטתו ואפילו בפניו ומרחיצה לו פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין ושופכה לו על פניו אבל אינה יכולה ליגע במים דאבל אסור להושיט אצבע בחמין, אע"ג דאין הרגל עברה בהני צרה מתסרא בהך הכא לא חיישינן כיון שהיא אבלה וצעורה לא תשמע אליו. אין מתאבלין על השניים אלא אהא דטעונין קריעה בפני המתאבלים. ואם קרע מיושב צריך לחזור ולקרוע מעומד כדנפקא לן מקרא דאיוב, עכ"ל. נשאל מרב פלטו, נוהגים אצלינו בשעה שחוזרים מבית הקברות רוחצים ידיהם קודם כניסתן לבתיהן ויושבים על הדרך מה טעם יש, והשיב אין צריכים לרחוץ ואם נהגו לרחוץ אין בכך כלום ומה שאמרו חכמים במי שחוזר מאחורי המת צריכים לישב ז' פעמים כנגד כל הכלים וגו' מפני שהרוחות מלוות אותו וכל שעה ושעה שיושבים בורחים מהם. ואמר רב היי ובתר דשכבי שכבא לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר וכן אנו רואים דמאן דעבד הכי אין בו כלום ושרי למעבד ובמה דלא קביר שכבא לא רגילי אינשי בשאילת שלום אלא אמרי להדדי תנצל מכל צרה אבל לבתר דסדרין איכא דאמרי הכי ואיכא דשאיל בשלמא ולא שמיעא לן דאית בה משום מזיקין, אבל נטילת ידים דכתיב הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה לבד, עד כאן לשונו.
להתאבל על קרובים. מי שמת לו מת צריך לקרוע לו קודם שיסתום פי המת ומעומד דכתיב (איוב א') ויקם איוב ויקרע, אפילו בכלי ואפילו שלא כנגד העם אם ירצה וקורע טפח ומבדיל קמי שפה, וקורע בגד העליון ונהגו שלא לקרוע בגלימא משום דכי אפקריסות חשיבי, ואיש ואשה שוין בזהא), ושולל קורעו לאחר (זה) ז' ימים ואינו מאחה עד לאחר ל' יום. ודין זה בבן ל' יום אבל בפחות מל' יום אין מתאבלין עליו ואין קורעין עליו דכנפל חשוב ויום ל' כלפניו, זה הדין בשאר מתים אבל על אביו ועל אמו קורע עד שיגלה לבו וקורע ביד וכנגד כל אדם לחלוץ כתף לא נהגו עתה וצריך לקרוע כל בגדיו ואפילו לבוש מאה בגדים ומאה חלוקים ואינו קורע באפקרוסותו שקורין קפ"א או גרמיצאב) וקורעין נמי בתוך האיחוי וצ"ע בס"ג מאב ואםג). ואדם שמתו לו מתים הרבה כאחד קורע קריעה אחת לכולן היו בכללן אביו ואמו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קורע קריעה אחרת לבדה, ואם מת לו מת וקרע עליו ואחר כך מת לו מת אחר אם בתוך ז' קורע קריעה אחרת ואם לאחר ז' מוסיף על הקריעה כל שהוא וכן מוסיף והולך עד שמגיע לטיבורו הגיע לטיבורו מרחיק ג' אצבעות מלמעלה וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחריו נתמלא למעלה הופכו מלמטהד). מי שהיה לו חולה ונתעלף וסבור שמת וקרע ואמרו לו חי היה ואחר כך מת אם תוך כדי דבור מת אינו חוזר וקורע ואם לאחר כדי דבור מת חוזר וקורע, ואמרינן בירושלמי (מו"ק פרק ג' ה"ז) אמרו לו מת ראובן וקרע ואחר כך אמרו היה שמעון הרי זה יצא ידי קריעה. וגם על אביה ואמה האשה קורעת כל בגדיה ואפי' התחתוןה), אכן [אשה] חלוק התחתון מחזירתו לאחוריה, ואינו ממהר לקבור אביו ואמו אבל אם גשמים היו יורדים עליו או הוא קרוב לערב שבת או לערב יום טוב ממהר לקברם פן יתגנו או צריך שילינו למחרתו ואין זה כבודם אכן בשאר מתים המדחה מטתו לקברו מהרה הרי זה משובח. והקרע דאב ואם אינו מאחה לעולם אבל האיש שוללו לאחר ל' יום והאשה אינה שוללתו לאלתר אבל שוללתו לאחר ז' ואם ירצה להפוך המלבוש אז יכול להאחות הקרע ואין צריך להמתין י"ב חדשו). הנה דין קרע מבואר. א) דאפקריסותו אינה מעכבת, מיהו במדרש משמע דהיינו חלוק התחתון גבי תחית המתים דיחזקאל כדאיתא בתו' דנידה גבי יציאת הולד פרק המפלת, ס"ק. ב) וכן לא בחלוק התחתון שקורין הימ"א לפי פי' הערוך שפי' אפקריסותו היינו חלוק התחתון ואפילו באביו ואמו דעל כרחך הא דאמרינן (מו"ק כ"ב) אפקריסותו אינה מעכבת היינו באביו ואמו לפירוש הערוך דפירש דהיינו חלוק התחתון דאי בשאר מתים פשיטא דאינו קורע כי אם בגד העליון, ס"ק. ג) תנו רבנן (מו"ק כ"ו) כל הקורע מתוך השלל ומתוך המלל ומתוך הלקוט לא עשה ולא כלום אבל קורע הוא מתוך האיחוי אלכסנדרי, דגרסינן בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) איזהו איחוי אלכסנדרי אמר ר' יוחנן כל שאין מקומו ניכר, לשון ס"ג. ד) אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז' מת אביו או אמו אין לו די בתוספת אלא קורע קרע אחר דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה שאומר כן (מו"ק כ"ו), לשון ס"ג. ה) שקורין קמייז"א, מיהו לפירוש הערוך קמיזא לא בעי קריעה אפילו באיש וכן פירש ס"ג בשם המיימוני כפירוש הערוך והלכה רופפת כי לפירוש ה"ר משה והערוך צריך קריעה בגלאנקא בכל (מקום) המתים ובחלוק שקורין קמיזא אין צריך קריעה אפילו על אב ואם ולפי זה אין צריך קריעה בגד נאנק"א וגם אין די אם יקרע בה אבל בקמיזא צריך קריעה כשקורע על אב ואם, ואחרי שהלכה רופפת הוא ישר ללכת אחרי המנהג, ס"ק. ו) וכל הני קרעים דאין מתאחים יכול להפוך המלבוש בית הצואר שלמעלה למטה ולאחותה פי' מאחה איכא תנאי במ"ק (דף כ"ו) לד"ר שמעון בן אלעזר לא יתאחה ולדברי חכמים יתאחה והיכא שמכרו צריך להודיע ללוקח שהוא אינו יכול לאחותו ואם לא הודיעו אין לאסור ללוקח אם תפרם בכך ואחר כך ידע שהוא קרע ולא אסרינן נמי למוכרו לגוי דלמא אתי נמי למוכרו לישראל אלא מוכרו לגוי ודיו, וכן אם תפרה הגוי לישראל בלא ידיעתו לא מצינו לקונסו ולחזור ולקורעו ובלבד שלא יערים לצוות לגוי לתופרה, עכ"ל תו' מר"א. (מו"ק כ"ד) אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא (פרס) [פרם] ולא פרע פירוש גידול שיער חייב מיתה שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם [לא תפרומו] ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא (פרס) [פרם] חייב מיתה, עכ"ל פרק אילו מגלחין.
<h2>דף כא.</h2>
דין ל'. אסור ללבוש בגדים מגוהצים שקורין ליקיי"ץ אבל חלוק לבן מותר ללבוש מיד אחר ז' והעולם נהגו איסור בדברא) והמנהג עיקר כדאמרינן בירושלמי (יבמות פרק ז' ה"ג) אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהגב), ואסור בתספורת ולהסיר שום שיער מעליו עד ל' יוםג), ומקצת יום שלושים ככולו ומותר להסתפר ביום שלושים מה שאין כן לעניין שמועה רחוקה שיום שלושים כלפני שלושים, והאשה נוטלת שיער לאחר ז' ימים, וסורק ראשו במסרק לאחר ז' אם הוא איסטניס או יש לו חטטין בראשו יכול לחוף ראשו אף תוך [ז'], ומותר לרחוץ בחמין משעמדו מנחמיו מאצלוד). א) ונהגו העולם להלבישו לאחר שעה אחת וללובשו מיד אחר שבעה, לשון ס"ק. ב) בפרק אילו מגלחין (דף י"ח) אומר משום ר' יוחנן כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבס בחול המועד והוא הדין באבל אבל בשאר בגדים אף לכבס ולהניח אסור כמו [ט'] באב, עכ"ל ס"ג. ג) אמרינן בירושלמי (מו"ק) היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת ראשו, עכ"ל. אחד המגלח ואחד המתגלחת, לשון תשב"ץ (סי' תל"ו). ד) תניא מי שתכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים אמר ר' חסדא בתער ולא במספרים ובמים אבל לא בנתר ולא בחול, עד כאן לשון פ"ק דתענית (דף י"ג).
ונוהג גזירת ז' ואילו הן גזירת ז', לא ישמש מטתו, ואסור בנעילת סנדל אכן ב"ק שנ"ש [—בתי שוקים] איפשר לו להיות, ואין בוכין על המת יותר מג' ימים וז' להספד, ולא ירחוץ פניו ידיו ורגליו וכל שכן כל גופו בחמין אכן ירחוץ פניו ידיו ורגליו בצונןא), ויולדת יכולה לרחוץ אפי' בחמין אפי' תוך ז' ימי אבלהב) והאבל מותר לרחוץ בחמין לאחר שבעהג), ואסור לגלח ציפרניו כי אם על ידי שינוי כגון בשיניו או [זה] אחר זה כל שבעת ימים ואחר כך מותרד), ואסור לצאת מפתח ביתו אכן מפני צרכיו ילך שפיר חוץ לעיר וינעול מנעלים וכשיבא לבית שילין בו יחלוץ מנעליו, ואסור ללמוד תורהה) רק בדברים הרעים שבירמיה ובקינות ובאיוב ובפרק אילו מגלחין או במקום שאינו רגיל כמו בט' באבו), אינו כופה מטתו מפני האומות שלא יאמרו מעשה כישוף הוא שעושה, ואסור בתפילין עד מעת לעת מקבורת המתז) מכאן ואילך אם לא באו פנים חדשות אינו חולץ, ואסור בשאילת שלום וגם להשיב בג' ימים הראשונים ואם אחרים שואלים בשלומו יודיעם אבלו ומכאן ואילך עד ז' משיב ואינו שואל ומז' ועד ל' שואל ומשיב כדרכוח), ואסור בעשיית מלאכה כל ג' ימים הראשונים בכל ענין אך משם ואילך אם הוא עני המתפרנס מן הצדקה יעשה בצנעהט), ואינו הולך לבית האבל עד לאחר ג' ימים וכשישב אל ישב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ואינו נכנס בשום מקום שמחה אפילו לאחר ז' תוך ל' ודווקא לאכול אבל בכניסה גרידה מותרת, בשאר מתים תוך ל' אסור לאכול ובאביו ואמו תוך שנים עשר חדש ואפילו בשמחת חופהי), אבל אסור לאכול בכל סעודה רק ברית מילה מותר בנשואי חופה יש נוהגין להיתר שחושבין אותה סעודת מצוה ואני אוסר מפני רבותיייא), אסור לאכול עם השמשים אם אינם אוכלים בבית אחר במקום שאין מברכין שהשמחה במעונויב). ושבת שניה לא ישב במקומו ובשלישית יושב ואינו מדבר וברביעית הרי הוא ככל אדם. אסור לישא אשה כל ל' יום כדמוכח ביבמות (דף מ"ג) ואף אירוסין אסור ואם מיתה אשתו (מותר) [אסור] לישא אחרת עד ג' רגלים, אכן אם יש לו בנים קטנים או אין לו מי ישמשנו נושא לאחר ז' ולא יבעול עד לאחר ל' יום כי ההיא דיוסף הכהן פי' דבנישואין סגי לו לשמשו, מי שאין לו בנים נושא ובועל לאחר ל', ואשה אינה צריכה להמתין ג' רגלים אפילו מת בעליג), וספק הוא לדין שכתבתי אם ראש השנה ויום הכפורים וסוכות עולין לג' רגלים. א) אסור לספר ולכבס ולזקוף המטה ואסור ליכנס לבית המרחץ ובסיכה ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר את הזוהמא מותר, עכ"ל ס"ג. ב) דהאבל אסור ברחיצה היינו ברחיצה של תענוג אבל משום צער מותר וראייה מרבן גמליאל שרחץ בלילה ראשונה בפרק ב' דברכות (דף ט"ז) וכן גבי סיכה מההיא דירושלמי, לשון ס"ק. [ושרי לחוף ראשו אפילו תוך ז' אי קשי ליה ערבוביא דרישיה, עכ"ל]. ג) מקצת היום ככולו ומותר ביום ז' עצמו לרחוץ לאחר שעמדו מנחמין אצלו או לאחר שבאו לבקשו לילך לב"ה אבל במקצת לילה לא נהגו, וכן ביום ל' לתספורת דמקצת יום ככולו נהגו להצריך יום ממש, וכן בשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום [אחד] מקצת היום ככולו, ושמעתי מה"ר יצחק בן ה"ר יצחק מדבעינן יום ממש דבעינן יום ממש, והמחליף לובש בגדים תוך ז' נמי אין חוזר וקורע רק באביו ואמו ודווקא תוך ז' ואותו קרע של החלפה פוסק בתו' דמועד קטן (פרק אילו מגלחין) דאינו אלא בקרע דשאר מתים כגון בגד העליון לבד וטפס לב ומתאחה, לשון ס"ק. [והשיב ר"י בתשובה אחת כי חזרת קרע אינה חובה בשבת אם יש לו מנעלין ברגליו מנעלין מוכיחות, תני אבוה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע תני ר' זירא במה דברים אמורים בה' מיתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך משום כבוד אביו, הג' האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבי שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחה ומיד אף קודם שיחזיר לו והטעם לפי שאינה קריעה מעליא כשקרע שאינה שלו ואם לא הודיעו שהיה אביו חולה כלל לא יקרע שאין זה קריעה כלל, עכ"ה. חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין אותו ומשתקין הנשים בפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, עכ"ל ס"ג. הג', והא דאמרינן דמקרעין לקטן היינו על אביו ואמו דווקא אבל על שאר מתים לא ודווקא קריעה עושין לקטן על אביו ואמו אבל כל שאר דינים ממילי דפרהסיא ליתניהו בהו. עד כאן לשון הגה"ה]. ד) אפילו תוך ל' אע"פ בתספורת אסור כי סתם מחלוקתם דר' יהודה ור' יוסי בנטילת צפורנים משמע דבז' ימי אבילות מיירי, לשון ס"ק. ה) ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בהלכות ובהגדות, לשון ס"ג (עשין הל' ט"ב). ו) ואם היו רבים צריכים לו — הג' פי' שהוא ראש ישיבה וצריכין להוראה או לדין ואין בעיר אחר לשאל עכ"ה — אינו מבטל מן המדרש ובלבד שלא יעמיד מתורגמן אבל ללחוש לאחד שבצידו מותר וזה שבצידו אומר למתורגמן והמתורגמן משמיע לרבים, עכ"ל ס"ג. מעשה שמת מת להר"ם מלונדר"ש וכשהיה בבית הכנסת להתפלל ישב חוץ למקומו עד שבוע שלישי אבל כשבא לחבירים להגיד הדרשא היה יושב במקומו וראייה ממסכת שמחות דקאמר התם (פרק י') גבי אבל שבת ראשונה אינו נכנס לב"ה שניה נכנס ואינו יושב במקומו וכו' עד דאמרינן בד"א בבית הכנסת אבל בבית המדרש עולה אפילו בשבת ראשונה, ורבינו אומר שישב במקומו אפילו בשבת [ראשונה] כדאשכחנא ברבי עקיבא שישב ודרש כל היום כולו שמת לו מת עכ"ל, ושמא שהר"ר מאיר מלונדר"ש פי' דדווקא דרשה אבל ללמוד אסור מפני שדברים המשמחים הם יותר, עכ"ל. ז) מיהו נראה כיון דמקצת היום ככולו מותר ביום שיני להניח אפילו תוך מעת לעת וגם בתלמוד לא הזכיר מעת לעת לענין תפילין ולא בס"ג, וכן בספר רב אלפס משמע דלא בעינן מעת לעת, לס"ק. ח) ולכתחילה אין שואלין בשלומו עד לאחר ל' יום אבל נאסר בשאילת שלום קל וחומר שנאסר להרבות דברים ולשחוק ותניא באיכה רבתי שלא יאחז תינוק בידו כדי שלא יביאנו וכו' עכ"ל ס"ג. ט) אומר רבינו פרץ דאבל בימי אבלו אינו יכול לתת בגדיו לכובסת אבל אם היו בידה קודם שהתחילו ימי אבלו אינו צריך שיאמר לה שלא ירחוץ דיכולה שפיר לרחוץ כיון שהיה בידה כבר, עכ"ל התו'. [והאשה טווה בפלך בתוך ביתה, אפילו דברים המותרים לעשות בחול המועד אסור לאבל לעשות בידו בימי אבלו אבל אחרים עושים לו בדבר האבד כדאיתא פרק מי שהפך ואומר שם שהאריסין והחכירים שלו והקבלנין שלו הרי אילו יעשו כדרכן אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינתו הרי זה לא יעשו ואם היו מוחכרים או מושכרים לאחרים מקודם אבילותו עכ"ה — לזמן קצוב הרי אילו יעשו שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו הגה"ה שני אחין או שני שותפין שהן בחנות אחד ואירע אבילות לאחד מהן נועלין החנות כל ז', עכ"ל המיימון. האבל שהייתה מלאכת אחרים בידו בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה הייתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו. הג"ה, אבל שיש לו סופרים או מלמדים או פועלים לא יעשו מלאכה (בבתיו) [בביתו] של אבל אבל בבית אחר יעשו והוא דהוו מקבלי קיבולת אבל שכיר יום מיתסר, עכ"ה. היה לו דין עם אחרים אינו תובע אותו כל ז' ימי אבילות ואם היה הדבר אבד עושה שליח כך הורו הגאונים. האבל יושב על הארץ, על כל המתים אם רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט ועל אביו ואמו ממעט בעסקו, עכ"ל ס"ג]. י) ולא עם שאר חבורה אם לא שבאו אורחים בביתו כי יש במועד קטן (דף כ"ב) שמחה מרעות יש אוסרין ויש מתירין ואין אנו יודעים באיזה ריעות מותר ובאיזה אסור לכך אסור לאכול עם שום חבורה אם לא כמו שפרשתי, לשון תשב"ץ (הלכות אבל סי' תכ"ג). יא) וכן היה ר' טוביה אוסר בין בסעודת חתן בין בסעודת ברית מילה משום דהיא נקראת שמחה דכתיב (תהלים קי"ט) שש אנוכי על אמרתיך והא דאמר בירושלמי (סוף מו"ק) סעודה של מצוה מותר כי ר"ל דווקא סעודה שאין בה שמחה כגון עבור החדש וגם מחמיר אני ואוסר, לס"ק. [פי' ה"ר אברהם אב ב"ד כגון שהשמחה תלויה בו אז מותר כגון שמשיא יתום או יתומה שהשמחה אינו יכולה להיות בלא הוא וכן לברית מילה כשהוא אב הבן או מוהל או בעל ברית או כשהחתן אבל בעצמו אז מותר. הג', ויש אומרים שאינו קרוי סעודה של מצוה כי אם בעיבור חדש או בעיבור השנה אבל בחופה וברית מילה ששם שמחה עליהם אסור לאכול עם השמשים, לשון תשב"ץ (סי' תכ"ג)]. יב) אמר רבה בר רב הונא ושמחה מריעות שחייב לפרוע אותו מותר ליכנס לה מיד לאחר ז' אבל אין חייב לפרוע תניא (מו"ק כ"ב) שאסור לכנס לה עד אחר ל' יום, עכ"ל ס"ג. יג) ואשה מותרת לינשא בתוך ימי אבלותה למי שיש לו בנים קטנים כמו שמצינו (מו"ק כ"ג) ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וכנס אחותה, וריב"א אומר כי אותה כניסה היא כמו לאחר ז' שהרי מת יום אחד לפני הרגל בטלה הימנו גזרת ז', עכ"ל ס"ג. [פי' הלכך אינו נושא עד לאחר ל' יום דלא מיירי נישואין בלא בעילה לעניין פריה ורביה וזהו לפי' ר"י מההיא דמסכת שמחות אבל ר"ת פי' דמי שאין לו בנים דמותר לישא ולבעול מיד לאחר שבעה משום מצות פריה ורביה, לשון ס"ק].
<h2>דף כא:</h2>
דין אבל הבא חוץ לתחום. תוך מהלך י' פרסאות ומצא אבלות אם בא תוך שבעה ימי אבלם [מונה] עמהםא), הני מילי כשהוא קטן מהם בשנים רק שיהא בן י"ג שנה אז דומה למתאבלים אבל אם לא היה גדול בבית אלא הוא גדול הבית אינו מונה עם הצעירים אלא יתחיל למנות ז' ימים, אבל אם שמע שמוע' קודם לכןב) ימנה לעצמוג), ואדם ההולך עם המת לקוברו כשיחזור תוך ג' ימים עמהם, ואפילו הוא גדול הבית ואם לא יחזור תוך ג' ימים ימנה לעצמו. וכן אבל ינהג אבלות כל ליל ז' דמקצת לילה לא אמרינן וגם למחרתו ביום השביעי ינהג אבלות שעה אחתד). א) ואפילו ביום ז' הוא מונה עמהם ודווקא כשמצא מנחמין אצלם והשתא דליכא מנחמין אם בא קודם שיצאו ללכת לבית הכנסת מונה עמהם, לשון ס"ק. ב) פירש קודם ביאתו עם האבלים אפילו אינו גדול הבית מכל מקום כיון שחל עליו אבלות קודם לכן, לשון ס"ק. ג) אבל הבא ממקום רחוק אפילו בא ביום שיני מונה שבעה ושלושים מיום שבא, עד כאן לשון ספר מצות הגדול. ד) כל הקורע על חכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין, עד כאן לשון ס"ג. [מעשה שבאתה גויה וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ושאלו לר"י והשיב שהיא נאמנת להחמיר לפי שאין לה שום ריוח בדבר וחל עליו אבלות, ומהר"ם היה מצריך קריעה על אביו אפילו בשמועה רחוקה. ומי שמת לו מת בחול המועד צריך לקרוע אבל לא חולץ סנדליו ולא יתאבל, בה"ג יש היכא דשכיב שכיבא ביום טוב אחרון מותר להתאבל דאתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב אחרון שהוא מדרבנן וזה אינו שהרי ימי המשתה שהם מדרבנן ודוחין ז' ימי אבלות ואף יום ראשון שהוא דאורייתא אלא רב יהודאי גאון שכתב הה"ג היה מאור עינים וכתבו תלמידיו הרבה משמו מה שלא היה. ומתענה ביום שמת בו אביו ואמו. והר"ם אומר שאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד על זה אף על פי שאמו עשתה לו צוואה לומר קדיש בשבילה כי מכל מקום כבוד האב קודם לכבוד האם, הגה"ה ומיהו נהגו לומר אפילו בחיי האב עד כאן הגה"ה. מעשה באחד ששמע שמועה קרובה לאחר שהתפלל ש"ץ ערבית ועדיין לא שקעה החמה ולסוף ששה ימים רצה לצאת לחוץ לפי שמקצת היום ככולו והר"ם נ"ע אמר שזה אין לעשות דהוי שתי קולות בשעה אחת לעשותה לילה ולעשותה יום אי אפשר ביום אחד אבל בשני ימים יכול להיות שנעשה אותה לילה ולמחר יום. ואין לשאול בשלום חבירו בבית הקברות כשיש לשם מת אבל כשאין לשם מת יכול לשאל אך שיהיה רחוק מן הקברים ד' אמות כדי שלא יהיה לועג לרש, וקצת יש להביא ראייה מההיא דמועד קטן בט' באב אין שאילת שלום לתלמיד חכם אבל לעם הארץ יש שאילת שלום בשפה רפה ובכובד ראש. מותר לאבל לכתוב על ידי שינוי בימי אבלו כמו בחול המועד לכל אדם. ואדם האבל על אביו או על אמו אם יש לו בגדי שבת ישנים מותר ללובשן אחר ד' שבועות אבל אין לו לעשות בגדים חדשים בתוך שנתו אלא אם כן שמניח לאחר ללובשו ב' ימים או ג' קודם שילבישם והכל מותר אחר ד' שבועות אפילו ללבוש חדשים אלא שאינו מנהג. וה"ר שמואל [הלוי] עמד מאבלותו ערב יום טוב מבעוד יום והלך בבית הכנסת ולא התפלל בביתו כמו שעושין בערב שבת ונותן טעם לדבריו מפי הגאון מפני שיום טוב מפסיק ומבטל תורת ז' ול' וכמו שמבטל תורת ז' ול' ורוחץ ומסתפר כך ערב יום טוב גזירת ז' מבטל ועומד מאבלותו מבעוד יום ורש"י הודה לדבריו. ומצאתי בשם ר' יהודה זצ"ל, פעם אחת נפטר מת אחד בבית אחת ובא אדם ושתה מן המים שהיה בבית בשעת פטירת המת וכשבא חכם גער בו ולשעה קלה אחר [זה] יצאה נשמתו של אותו איש ששתה המים ושאלו לחכם למה גער בו ואמר ראיתי המלאך המות ששפשף סכינו במים שהיו באותו בית לאחר פטירת הראשון, לשון תשב"ץ (סי' תמ"ב)].
<h2>דף כג:</h2>
(ואין) [ואונן] אסור בבשר ויין, ואינו מברך ברכת המוציא ואוכל בלא ברכה ולא אחרים מזמנין עליו לפי שהוא פטור מתפילה ומתפילין ומק"ש ומכל מצות האמורות בתורה, ומותר בנעילת סנדל ולצאת מביתו לפי שיש לו לחזר אחר צרכי הביתא), אבל בשבת ויום טוב וחול המועד אין אנינותב) אבל דברים שבצנעה הוא נוהג, אך אם יש לו מעמד קבוע כגון שהוא כהן או מקום [כהן] הוי בפרהסיא ומותר. ואזהו אונן כל שמוטל עליו לקוברו ואם צוה המושל שלא לקוברו אינו אונן גם לא אבל כיון שלא נתיאש מלקוברוג), ואם שמע שמת מת בעיר אחרת ויש שם קרוב אינו אונןד). ובירושלמי יש דיש אנינות בחול המועדה), וכן עשה האשל הגדול רש"י בחול המועד וקרע קריעה. ואונן לא יבדיל במוצאי שבת ולא אחרים בשבילו ואוכל בלא הבדלה אכן יבדיל ביום אחד או ביום ב' לאחר שנקבר מתו שעבר אנינותו ממנוו). אין מברין אלא על מטות זקופות. א) אבל תשמיש המטה וכל מיני שאר אבילות נוהג ואף על גב דאמרינן פרק קמא דכתובות (דף ד') דחתן בועל בעילת מצוה ופורש אף על גב שהוא אונן חתן שאני ומיהו מכניסין המת לחדר דאי הוה קביר ליה וחל עליה אבילות לא הוו מקילין עליה לגבי אבלות אע"פ שהוא חתן דאבילות חמיר טפי מאנינות, א"נ אפילו שריא שם בעילת מצוה גבי אבילות מכל מקום היה צריך לנהוג ז' ימי אבלות קודם ז' ימים המשתה כיון דחל ימי האבלות קודם החתנות לפיכך מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה קודם קבורה דהשתא חיילא החתונה קודם ימי האבלות כדי שינהג ז' ימי המשתה קודם ז' ימי אבלות [וכל אותן הימים נוהג דברים שבצנעה לפיכך הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום הא במקום שאיפשר למכור הבשר אע"פ שנותן עליו מים מוכר ונוהג אבלות תחילה, לשון ס"ג]. אבל ליכא למימר דאונן מותר בתשמיש המטה דבהדיא מוכח פרק מי שמתו (דף י"ח) דאונן אסור בתשמיש המטה בחול לכולי עלמא וגם בשבת לרבנן, לס"ק. ב) ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומזמנין עליו וחייב כל מצוות האמורות תורה חוץ מתשמיש המטה. גרסינן בירושלמי (ברכות פרק ג' ה"א) אונן אוכל ושותה כל צרכו ואינו שותה יין ואם בירך אין עונין אחריו אמן, עוד גרסינן שם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת, עכ"ל ס"ג. ג) ולכך אותם קדושים בתליה אין אנינות חל בעבורם לפי שאינם מוטלים על קרוביהן לקבור ואין אבלות בעבורם עד שנתיאשו מלקברם ואינן מצפים עוד שהשר יניח לקברם ומשנתיאשו נוהגין כדין שאר אבלות ז' ול', אבל קדושים בשרפה שרפתן קבורתן כי אין נשאר רק עפר ומיד מאבילין עליהן כל דין אבלותן, מפי מהר"ף ז"ל, עכ"ל. ד) מעשה שנפטרה אחות רבינו תם והודיעוהו בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שהיה לה בעל שחייב בקבורה אינו אסור בבשר ויין ואפשר אם גם היה עמה בעיר היה מקיל, הורה ר"י הלכה למעשה באחד שמת ותפשו המושל ולא הניח לקוברו כמה חדשים שאין אנינות חל על הקרובים שאין מוטל עליהם, וכן אם האונן בבית האיסורים מותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו, לשון ס"ג. ה) דקאמר בירושלמי (שם) שפטור מנטילת לולב ולכל הפחות מיירי בחול המועד, ומיהו נראה דחולק על תלמוד שלנו דהא בירושלמי נמי קאמר דפטור מתקיעת שופר ועל כרחך מיירי ביום טוב [וביו"ט] (וכי) [ודאי] אין אנינות דהא בהדיא אמרינן פרק מי שמתו (דף י"ח) דאין אנינות בשבת דקתני בשבת דלעניין אנינות מותר בכולם ומסתמא דהוא הדין ביו"ט, ומכאן נראה דאין קריעה בחול המועד [דהא מדמי בפנים קריעה לדיני אנינות וכיון שאין אנינות בחול המועד] אין קריעה וצ"ע במיימון, לס"ק. (עיין הגהות ר"פ על הסמ"ק). ו) ויש ר"ל הואיל ונדחה בעיקר החיוב ידחה לגמרי מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לעניין ראייה למאן דאמר דתשלומין דראשון הם (חגיגה דף ה'), מיהו יש לחלק בין דאורייתא לרבנן, עכ"ל ס"ק. שנינו במסכת שמחות (פרק ראשון מי"ב) כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות ואינו נוהג אבלות אלא יום אחד לפיכך המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואפילו צרורין לו בסדינו ואין אומר עליו קינות. במסכת שמחות (פרק ראשון) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל הנוגע בו כאילו שופך דמים. מי שהיה לפניו מת וכלה מניח הכלה ועוסק במת, עכ"ל.
<h2>דף כה.</h2>
העומד על כל אדם בשעת יציאת נשמה חייב לקרועא), ואינו קורע לא למטה ולא מן הצדדין צ"ע. תניא (מו"ק כ"ו) הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא ר' יהודה אומר יצא ונראה דהלכה כרבנן ומתוך כך נראה דקורע בשעת יציאת נשמה אין לו לקרוע לא למטה ולא מן הצדדיןב). ומספר תורה שנשרף חייב לקרוע ב' קריעות אחת על הכתב ואחת על הגויל משום דאפילו ריקנין שהן מלאים מצות כרימון, ומיירי היכא שראה ששרפה אבל שמע לא מחייב לקרוע, ומיירי שנשרפה בזרוע וכמעשה דיהויקים לאפוקי היכא שנשרפה פתאום. וחכם כל זמן שעסוקין בהספדו קורעין עליוג). א) ואע"פ שאינו קרובו, וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אע"פ שאינו קרובו וקורע טפח כשאר אבילים, אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים לבם וחולצים כתפיהם ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה [טפח] אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד חבירו, והא דאמרינן פרק אילו מציאות (ב"מ דף ל"ג) תלמידי חכמים שבבבל קורעין זה על זה זהו קרע שאינו (ממחה) [מתאחה] כדין תלמיד על רבו, לשון ס"ג. ב) ומיהו נהגו העולם לקרוע וצ"ע בס"ג ושאר ספרים, ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ההיא דר' יהודה, לשון ס"ק. [מניין שקורע על רבו כדרך שקורע על אביו שנאמר (מלכים ב', ב') והוא מצעק אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם בשני קרעים מכאן שחייב להבדיל השפה, תוס'. ואומר ר"י מקורבי"ל שתלמיד מובהק יכול לומר קדיש בשביל רבו וכל ת"ח שיש לו תלמיד מובהק רב יכולין לכתוב במצבתו רבינו ואם לאו לא, עכ"ל תוס', וכן קורעין על נשיא ועל אב בית דין ועל שמועה רעה שבאה שנהרגו רוב צבור וקורעין על ברכת ה' אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין, לשון ס"ג. מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית חבירו עושה לו מחיצה גבוה י' טפחים ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מסב ואוכל, עכ"ל ס"ג. ג) אמרינן בשבת פרק האורג (דף ק"ה) כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי לקוברו בחייו כל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו על כך אצל הקב"ה. תו', תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו בשביל כבוד שעשה, עכ"ל פרק אילו מגלחין (מו"ק דף כ"ה). [אין מספידין את הקטנים, ובן כמה שנים ראוי להספד בני עניים ובני זקנים בני חמש פי', משום דאית להו צערא טפי [שאין עשרן] משמחן ובני עשירים בני שש אחד זכרים ואחד נקבות, תינוק שמת תוך ל' יום יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני היחוד ואין עומדים עליו בשורה ואין אומרים ברכת אבילים ותנחומי אבילים, בן ל' יום יוצא בדלוסקמי הנטלת בכתפים ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, בן י"ב חודש יוצא במטה. כל היוצא במטה רבים מצהבים עליו פי' ראויים כל אדם לצעוק ולבכות [ולספוד] עליו וכל שאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקין בו פי' ראויין מכיריו לבא לו ולנחמו וכל שאינו ניכר לרבים אין חייבין להתעסק בו. מקום שנהגו נשים ללכת לפני המטה יוצאות לפני המטה לאחר המטה יוצאות לאחר המטה, עד כאן לשון המיימון (הל' אבל פי"ב הל' ט') והר"א.
<h2>דף כז:</h2>
המשלח מתו אפילו בחצי הלילה משיצא מפתח ביתו יתחיל אבילותו וילך בראש וישב בראש המסובין, וסעודה ראשונה לא יאכל משלו ואינו בוצע אלא גדול שב[מ]נחמין בוצע, ומותר בבשר ויין, וברכת אבילים בשלושה ואבל מן המנין ור' נתנאל כשהיה אבל היה יושב בתענית וראייה לדבר אל תאכלו על הדםא), ובלילה אוכל משלוב). א) ושמע ה"ר אליקום בשם ה"ר אלעזר בן בנו של ר' נתנאל דעל בניו קטנים היה עושה משום דבעון אבות בנים קטנים מתים והיינו לא תאכלו על הדם, ורש"י מגוני אומר בשם רבינו תם כיון שהמתין האבל לאכול עד הלילה דאין (מברכין) מברין אותו וראייה מדכתיב וירא העם להברות את דוד בעוד היום והתרגום מוכיח, עכ"ל. ב) בירושלמי בפרק מי שמתו פירשה ציון בידיה אין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם פרוס, מכאן משמע לאבל בעצמו לעשות ברכת המוציא, לשון תשב"ץ (הלכות אבל סי' תל"ב).
